כולנו מכירים סיטואציה של הורה מבוהל בגינה ציבורית שרץ אחר הילד וצועק בהיסטריה "אל תטפס/אל תקפוץ/לא להסתובב מהר מידי…". אני מבטיחה לכם שאותו ילד חמוד ושובב היה מעדיף לשמוע מההורה מה הוא כן יכול לעשות ולחסוך מעצמו את האכזבות (במקום לקבל ההערות…).

זה אמנם בא לנו באוטומט להגיד לילד מה לא לעשות, אבל כשאנחנו מדברים באופן שלילי אנחנו מפספסים שוב ושוב את ההזדמנות לחשוף את הילד לפעולה ולהתנהגות המצופה ממנו.

תתארו לעצמכם שבקום שהילד ישמע 10 פעמים במהלך הארוחה "אל תאכל עם הידיים!", הוא ישמע "קוסקוס אוכלים עם כפית". או במקום להגיד "אל תקפצי על הספה" תגידו "על הספה יושבים. את יכולה לקפוץ על הריצפה". 

באופן הזה הילד נחשף שוב ושוב להתנהגות הרצויה.

דבר נוסף שחשוב שתדעו – המוח שלנו נוטה להתעלם באופן לא מודע מהמילה לא/אל. למשל אם תגידו לילד "לא להרביץ" המילה שתהדהד לו בראש היא "להרביץ" וזה במקום לשמוע "תשמור על הידיים" או "תתנהג אליו בכבוד", כל ילד לפי רמת הבנתו.

בואו נעשה ניסוי קטן:

תפתחו את Waze ותרשמו "לא תל אביב". לאן הוא לוקח אתכם?….🤔

ובהמשך לסעיף הראשון, כשהילד כן אוכל עם כפית, כן יושב יפה על הספה, כן מתנהג יפה לאחיו, זה המקום שלכם לבוא ולהגיד "כל הכבוד, ככה כן מתנהגים".